האמת שרציתי לכתוב פוסט על הרפיה. לא רציתי כיווץ, לא רציתי מאמץ, לא רציתי נשימה כבדה. קיוויתי פשוט לשכב על הגב ולשחרר את כל החודשים האלו...

לפני שנה השתתפתי ברטריט שהובילה אלונה פרץ שעסק באלתור וחידוד "תודעת הרגע". הרטריט היה לי מפתיע, משמעותי ומלמד ואחד הדברים המרתקים שהיו...

נראה שבתקופה האחרונה הצבע האדום חזר למרכז הבמה. הוא מעורר, הוא מערער, הוא מתריס, יוצר אי נחת ובעיקר לא מאפשר להתעלם מנוכחות הנשים במחאה....

רגע לפני פסח, בלב ליבו של האביב, כשהכל מסביב פורח, השמיים נמלאו עננים וסערה מתרגשת עלינו ולא ברור האם גשמי ברכה הם או שמא מבול שבא להחריבנו.

איך יודעים כשמגיעים אל קו התפר? איך יודעים שחצינו איזה גבול ומה שהיה לא יהיה עוד? איך מקיימים החלטות "על הקו"? כיצד ניתן לדעת שאם לא נעשה מע

בחודשים האחרונים נראה שהולכת ונבנית כאן גדר, שלא לומר חומה מבוצרת, אשר מפרידה ומפצלת ביננו לביננו והתחושה היא שכזו עוד לא היתה לנו. משהו באנ