הימים האלו בשנה מלאים בניגודים. מזג האוויר נע בין קור לחום, התנועה בין ימי הזיכרון לימי החול מעמיסה על המעברים וההבנה שהעצמאות של האחד היא האסון של האחר קשה להכלה. ואם נוסיף על כל אלו את הקיטובים הפוליטיים מבית ואת רוסיה ואוקראינה מחוץ נפגוש תשישות, בלבול וחיפוש אחר בהירות וקרקע יציבה.
בשבוע שעבר טיילתי בכרמל ובין השבילים פגשתי לבן וסגול וברגע אחד בלי התראה מוקדמת נזכרתי באגדה שנהגתי לספר בטיולי משפחות אי שם באייטיז על האחים לבית לוטם. אגדה שהילכה עלי קסם שנים רבות והיום מעוררת בי מחשבות מחודשות. וכך הולכת הגרסה שלי לאגדה (יש עוד כמה, אבל כולן באותה הרוח):
"פעם לפני שנים רבות היו שני אחים, נקרא להם משה ושמעון. משה היה בחור מתוקתק ומסודר, מאד ממושמע, תמיד מגולח ועומד בזמנים, ושמעון היה בדיוק ההפך, מרושל, זרוק, נהנה מהחיים, תמיד על הקשקש וזמנים ממנו והלאה. יום אחד, הנסיכה (תמיד יש בסיפורים האלו איזושהי נסיכה) הזמינה את שניהם לארמון כדי לבחור מי יהיה בחיר ליבה. היא קבעה את הדאבל דייט לשעה שמונה בערב. משה התארגן מהבוקר, גיהץ, צחצח, הכין ספיץ', וספר את הדקות עד לשעה היעודה, שמעון התעורר מאוחר, שקע באיזה בינג' ורק ברגע האחרון נזכר להתארגן. משה כצפוי הגיע על הדקה, ושמעון לא הספיק להתגלח וגם לא לגהץ את החולצה. כשהגיע לארמון, מצא את הנסיכה ואחיו שקועים בשיחה עמוקה בעיניים בורקות, והוא, בחולצתו המקומטת, קלט את גודל המבוכה והסמיק כולו. מן המיותר לציין במי בחרה הנסיכה... וכך עד היום, האחים לבית לוטם נוכחים בטבע, האחד מבהיק בלובן וחולצתו מגוהצת (לוטם מרווני) והשני, סמוק בסגול, שעיר ומקומט (לוטם שעיר)".

האגדה הזו, כמו אגדות רבות אחרות, מספרת סיפור רחב יותר ומחזיקה בתוכן ערכים, אמונות ונורמות שמומלץ לאמץ כחלק מקוד חברתי. אם ננתח רגע את האגדה הזו נוכל לשער כי היא מציעה תפיסה חברתית שאומרת כי בכל מצב, תמיד בין שניים יש זוכה אחד ומפסיד אחד, כלומר: משחק סכום אפס. ולכן, כשיהיו שניים על המסלול רק אחד ינצח, וברוב המקרים אחד יתפס כמוצלח והשני כפתטי. במצבי קצה זה יגמר ברצח (”וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ“ בראשית ד', ח') ולפעמים בהמתנה אקטיבית או פאסיבית להיפוך הגלגל. כי ככה זה בחיים. כשיש שניים מנוגדים, רק לאחד יש מקום בתוך הסדר החברתי. השני צריך לזוז.
אני מוצאת את ה"אמת" הזו מזמינה לחשיבה. מדוע התפיסה החברתית המופנמת אצל רובנו היא שעולם צריך להתחלק באופן בהיר לצודקים וטועים, מצליחים ומפסידים, מדוע כולנו צריכים להיות מדורגים על גבי גרף דו צירי ולהתמקם בתוך או מחוץ לגאוס. ומדוע, בכל סיפורי האגדות והמיתולוגיה (שהן השער לתרבות שלנו) יש תמיד טוב ורע/ צודק-טועה/חזק-חלש/אמת ושקר.
ההשערה שלי היא שזו הדרך הכי טובה להתמודד עם מורכבות.
שערו בנפשכם שקין והבל היו מכילים את הקנאה ביניהם ומוצאים דרך להתמודד יחד עם העובדה שאלוהים כנראה אוהב אחד יותר מהשני או שאלוהים, רחמנא ליצלן, היה נוהג כהורה טוב ולא מפצל ביניהם. ומה היה קורה אם הנסיכה היתה בוחרת במישהו שלישי (או מישהי) ולא מתעקשת להפריד בין האחים לוטם ולבחור אחד על פני השני, או שפוטין וזלנסקי היו מצליחים לשבת לשיחת פיוס מרוככת אגו ולא מחריבים מדינה שלמה ועשרות אלפי אנשים בגלל יצרים קדומים של כיבוש וכוח.
קשה לדמיין. משהו בנו מתוכנת לחשיבה דיכוטומית שבה יש "או או" ואין סיכוי שאם אחד אהוב אז השני יהיה גם אהוב. כי זה עושה לנו סדר בבלאגן והחיים מלאים באי ודאות, אז שלפחות משהו אחד יהיה ברור. ואם יש אח אחד מקומט ואח אחד מגוהץ אז זה ברור מיהו האטרקטיבי. ואל תבלבלו אותנו עם עובדות אחרות, קצת שקט שיהיה פה.
בשבוע האחרון קראתי מאמר דעה של ג'דיר האני בעתון הארץ שנקרא: "זכרון בסלון גם בישובים ערבים" שבו היא מציעה להרחיב את השיתוף בנרטיב השואה גם מחוץ למעגלים ה"מוכרים" מתוך הבנה שיש משמעות רבה בהכרות עם הנרטיב של האחר/ת כדי לחיות יחד. בהמשך לרעיון של ג'דיר (שהיא אשה אמיצה, מיוחדת ופורצת דרך בכל מובן) תהיתי מה יקרה אם הרעיון הגאוני של עדי אלטשולר ליצירת מיכל לסיפורי זכרון יורחב גם לזירות נוספות. וכך, יהיה "זכרון בסלון" לסיפורי עליה, זכרון בסלון לסיפורי פריפריה, לסיפורי להט"בים וזכרון בסלון לסיפורי נכבה. ובטבעיות, כפי שקורה עכשיו בהקשר של השואה, ניפגש יחד, ערבים ויהודים, מזרחיים ואשכנזים פריפריילים ומרכזיים ונעשה מקום לסיפורים בלי להרגיש שהסיפור של האחד מבטל את הסיפור שלי, ושיש מקום לכל הנרטבים במרחב המשותף.
מהלך שכזה דורש אומץ ומוכנות ללכת נגד הזרם ועשיית מקום לעוד חומרים לשכון ליד האמת שלי, אבל יש כמה תהליכים שעשו דרך בחברה שלנו, אז אולי גם זה יכול לקרות. ואולי בפעם הבאה שנפגוש שיח סגול ושיח לבן לצידו נחזיק את החשיבה שגרסת "הנסיכה צריכה לבחור באחד" היא לא האפשרות היחידה הקיימת עבורנו ונוכל לאפשר לניגודים לשכון יחד מבלי לפרק או להתפרק.
Comments