דִּיסוֹצִיאָצִיָה חֶבְרָתִית

בשבוע האחרון הבנתי שאני מנותקת

לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות.

לכאורה הכל בסדר, הימים שלי עמוסים לעייפה, בקושי יש חריץ, המון יצירה, דברים חדשים נולדים, אנשים חדשים, ייעוצים, הוראה, הדרכות, פרויקטים. שפע. אבל בכל הנוגע למה שקורה מחוץ לדלת אמותיי, ניתוק.

אסקפיזם מוחלט.

לא שומעת חדשות, לא קוראת טורי דעה, לא עוקבת אחר המשא ומתן להקמת הממשלה, הם שם, ואני כאן. פלייט. אני חיה כאילו שאין חוץ, כאילו לא קורים דברים מחוץ לחלון ביתי, כאילו לא הופקע המרחב הציבורי על ידי חבורת אנשים שמאיימים להחריב את הדמוקרטיה ואת כל מה שנראה כמו חופש בחירה. כאילו שאין רמזים לכך שהלכנו עשרות שנים לאחור בכל מה שקשור לנוכחות של נשים במרחב והאפשרות להיות מי שאני בכל מקום שבו אבחר, כאילו שאין סימנים לגזענות קשה שמחכה מעבר לפינה ולתועפות של שנאה ואלימות.

כאילו כלום. כאילו הכל כשהיה.

בקיץ האחרון קיימנו במקום לחיבורים סמינר שקראנו לו : "חיבורים וניתוקים ביננו ובתוכנו" ושם הצענו מושג שלא מצאנו אותו מוזכר בספרות וקראנו לו: דיסוציאציה חברתית (Social Dissociation). חשבנו אז שהמעבר מההסתגרות והכיווץ שיצרה הקורונה אל החוץ הגדוש, האלים התוקפני יצר איזו תשישות פאסיביות ומנותקות. אז לא הערכנו שזוהי רק ההתחלה ושהתופעה תלך ותתפשט.

דיסוציאציה (dissociation) מוגדרת כתופעה תוך נפשית בה נוצר נתק בין מודעות הפרט לבין חלקים מה"עצמי" שלו כמו זכרונות, רגשות, מחשבות תחושות גוף ועוד. דיסוציאציה יכולה להיות פעולה יומיומית של הפרדה בין חומרי פנים וחוץ ולעיתים היא מופיעה כתגובה לחוויה בלתי נסבלת אשר הנפש אינה יכולה לשאת ומבודדת את המידע המאיים מרצף החוויה המודע. לפעמים דיסוציאציה היא רגעית וחלקית, ולפעמים היא מקיפה ומתמשכת, לפעמים היא גורמת לנתק מוחלט ולעיתים יש חומרים שחודרים מתוך הלא מודע אל הכאן ועכשיו ומופיעים חלקי זכרונות או פלשבקים.

דיסוציאציה חברתית מציעה הרחבה של המושג התוך אישי למצבים חברתיים שבהם אנשים, קבוצות וקהילות מנתקות את עצמן מאירועים קשים ומייצרות פיצול בין ידיעה לאי ידיעה ובין פנים לחוץ. דיסוציאציה חברתית מתרחשת כאשר המציאות החברתית מעוררת תחושות שקשה להכיל כמו כעס, פחד, בהלה וכאשר הצורך לתפקד מצריך התנתקות פונקציונלית. המצב הדיסוציאטיבי יכול לבוא לידי ביטוי במצבים תודעתיים, בניתוקים של הגוף, בשכחה ובפעולות מודעות או לא מודעות אל מול המציאות הנחווית כבלתי נסבלת. ההבדל בין דיסוציאציה אישית לחברתית הוא שמדובר בתופעה שהיא לא רק של פרט, אלא בתופעה רחבת היקף של קבוצה או קהילה שפשוט לא רואה כי המראות קשים מדי עבורה. אפשר לקרוא לזה התנתקות, הדחקה או הכחשה, התחושה שלי היא שמדובר במשהו עמוק יותר ומקיף יותר. בשיתוק של ממש, שיתוק קולקטיבי.

אם אני יוצאת לרגע מתוך השלולית החמימה של ההתנתקות אליה נכנסתי, ומוציאה פריסקופ לראות מה קורה, אני רואה שממה. כמעט ואין קולות התנגדות אל ההתרחשויות שבחוץ, לפעמים יש איזה פוסט או כמה פוסטים או הצעה למאבק, אבל בתכלס כולם בשיתוק. לא שומעת אנשי רוח, פוליטיקאים, אקטיביסטים. הגשרים התרוקנו, הככרות מיותמות, קול הזעקה שכך. כולם בבונקר.

יכול להיות שכמו שקורה פעמים רבות, בגלל שאני מנותקת אני מניחה שכולם.ן כמוני. ואולי יש קצת יותר זעקה ממה שאני שומעת מתוך אטמי האוזניים שכפיתי על עצמי. אבל אולי זו באמת התופעה. אל מול האימה המתרגשת אלינו, כולנו בבריחה או בקפאון, ובעיקר בהתנתקות קולקטיבית, כאשר הפעולה האקטיבית היחידה שבה הבחנתי היא רכישת כרטיסי טיסה ליעד הרחוק ביותר האפשרי.

דיסוציאציה כתופעה תוך נפשית היא פעולה אדפטיבית למול חומרים אשר הנפש לא יכולה לסבול ונחוץ טיפול, לעיתים לאורך שנים, כדי להתחיל ולחבר את הנתקים. אבל דיסוציאציה חברתית היא פעולה לא אדפטיבית, כי היא מונעת מאיתנו לפעול למול עוולות, חוסמת את האפשרות לתנועה ולמחאה. ההיסטוריה מוכיחה כי תגובה של התנתקות וחוסר תגובה הובילה לאסונות גדולים ואיומים, ושאסור לנו כחברה להתנתק, אנחנו חייבים וחייבות להגיב, לפעול, לפקוח עיניים ולצאת לפעולה.

כדי לפעול נחוצה מידה רבה של כעס, דאגה, חרדה וחשש לבאות, כדי לפעול צריך לנוע מחוץ לחומרים הדיסוציאטיביים, לייצר תנועת נגד, להיחלץ, לקרוא לפעולה ולהתחבר לחזון חלופי לזה הקיים.

וצריך אמונה שאפשר לשנות את המציאות

ושזה בידנו. רק בידנו.

תודות לאיילת אילני, מיכאל שטרנברג, עינת לוי ושלי זוסמן על השותפות בפיתוח המושג "דיסוציאציה חברתית"

עוד על תופעה של התנתקות תוכלו למצוא בהרצאה הקרובה שלנו

#דיסוציאציהחברתית #ניתוק #חיבוריםוניתוקים #פעולה #מקוםלחיבורים