לפני מספר שבועות הייתי בקופנהגן. ביום ראשון שטוף שמש סתוית, בכיכר המרכזית של העיר עמדו זה לצד זו גברים ונשים ונשאו שלטים. על כל שלט היתה תמונה של אשה שנרצחה או נעלמה באיראן. עברתי שלט שלט ונשמתי לתוכי את שמות הנשים תוך ניסיון לחלץ כמה שיותר פרטים על כל אחת מהן. עמדתי שם שעה ארוכה, בשקט, ליד נושאות השלטים, והרגשתי שכל אחת מהנשים האלו היא אחותי. בשר מבשרי.
בחודשים האחרונים מתעוררת באיראן מחאה שזכתה לשם "מחאת החיג'אב" אשר הוצתה בעקבות רציחתה של מהסא אמיני על ידי שלטונות המדינה, מכיוון שהלכה בשיער גלוי. המחאה קיבלה תאוצה ברשתות החברתיות שם נשים רבות הצטלמו גלויות ראש, תוך שריפת חיג'אבים, ובהמשך ברחובות, שם הושתקו ביד קשה. זו אינה המחאה הראשונה שמתקיימת באיראן סביב עטיית חיג'אב, בארבעים ושלוש השנים מאז שחוקק "חוק החיג'אב" היו לא מעט מחאות שדוכאו כלעומת שבאו. עד להתקוממות הבאה. ובינתיים, כל ילדה מגיל 9 חייבת לחבוש כיסוי ראש ובגדים ארוכים, המכסים את זרועותיה ורגליה, ואם לא עושה כן, היא מסתכנת בקנס ובמאסר, או כמו במקרה של אמיני ונשים אחרות, בהיעלמות או ברצח. הנשים של איראן נאבקות בנחישות בדיכוי, חלקן מוכנות אף לשלם מחירים כבדים על המחאה, מחירים אישיים, חברתיים, משפחתיים ולפעמים גם מחירים של חיים. חלק מהנשים מובילות את המחאה מחוץ לאיראן וחלק מבפנים. זה מפחיד וזה מסוכן, מאד.
ניסיון שליטה בנשים ובגופן אינו מתקיים רק בגבולות איראן. לכל מקום אליו נביט נוכל לראות סוגים שונים של חיג'אב, חלק גלויים וחלק מוסתרים, חלק מוצהרים וחלק מיתממים, עטופים בהסברים מנומקים, שבמקרים רבים מוסברים בטובת האשה, בשמירה עליה, בהגנה עליה מפני פגיעה ובשמירה על צניעותה. היהדות מלאה בגרסאות מגוונות של "חיג'אב". כיסויי ראש שונים ומגוונים, כיסויי גוף, הסתרת הנשים מאחורי פרגוד, צמצום נוכחות במרחב הציבורי, הדרה מטקסטים, "שחרור" ממצוות, עידוד הולדה שאחת מהמשמעויות שלה היא צמצום הנוכחות של האשה מחוץ לבית ואינסוף הטיות של המילה "צניעות". יש לא מעט גרסאות שמנסות להסביר את ההגיון מאחרי התקנות שמדירות ומצמצמות נוכחות של נשים מהמרחב הציבורי, חלקן עוסקות בצורך להגן על הגברים מיצרם, וחלקן במתן הקלות לנשים מעול המצוות והמאמץ הכרוך בפרקטיקות דתיות. ויש בודאי לא מעט שאיני מכירה.
אני עסוקה בשאלה עד כמה גם אנחנו, הנשים בוחרות לא פעם בכיסוי, צמצום, כיווץ וויתור על נוכחות גם אלו מאיתנו שאינן חיות בחברה מסורתית, או מחויבות על פי החוק להתכסות.
זה לא קורה יש מאין, זה חלק ממהלכים חברתיים עמוקים ולעיתים בלתי נראים, חלק ממבני כוח, מהשאיפה לשמר את המוכר והקיים, מאמיתות שמייצרות מבנים ותהליכים ומתחושה אגבית ש"ככה זה צריך להיות". לעיתים אנחנו מזדהות עם המבנים המדירים, לעיתים פשוט לא שמות לב שאנחנו חלק מה"סיסטם" ופועלות בשירותו.
לכיסוי יש אינסוף צורות ופנים, חלקם חמקמקים וקשים לאחיזה. יכולה להיות להם צורה של ויתור על קול ודעה, ויתור על מקום, על זכויות יסוד, כניעה למודלים של יופי, השתתפות בצמצום מקומם של נשים אחרות שנמצאות איתנו באותו המרחב. בחלק מהפעמים אנחנו חלק מהגמוניות קיימות או משתפות פעולה עם אידיאולוגיה מדירה.
מניעת מאבקים העוסקים בזכויות של נשים כמו מחאת החיג'אב אינם מתקימים בחלל ריק, הם לרוב מתכתבים עם מאבקים דומים אשר מתעוררים באותה התקופה. לעיתים ההדהוד הזה מועיל למהלכי השינוי ולפעמים הוא מעורר בהלה אשר דווקא יוצרת תגובת נגד (Back Clash) ונסיגה.
אפשר לחשוב על הקשר בין מחאת החיג'אב למאבק בחקיקה נגד הפלות המתרחש בימים אלו בארצות הברית. מאבק אשר רשם הישגים בשנות השבעים וכעת חזר לנקודת האפס ולמאבקים נוספים העוסקים בשלילת זכותה של האשה על גופה ובחירותיה אפשר גם להתבונן על הקשר בין המחאה למאבק בפגיעות מיניות שחלקו בא לידי ביטוי בתנועת מי טו ובמאבקים נוספים במוסדות אקדמיים ואחרים ובמאבקים שעוסקים בזכותן של נשים לבחור ולהבחר בישראל.
הנשים של איראן מעוררות בי תחושת הזדהות וסולידריות עמוקה, אבל את המאבק רק הן יכולות להוביל, כי מאבק מובילות מבפנים, ואני כאשה יהודיה לבנה לא יכולה באמת להבין איך זה מרגיש להיות במצב שבו השלטון מחייב אותי להתכסות ולהצטמצם. יכולה רק לדמיין. ובינתיים, אני מחויבת לבחון באלו מקומות אני מצמצמת את המרחב של נשים אחרות, ובאלו מקומות אני בוחרת במודע או שלא במודע לכסות, להסתיר ולוותר על הזכות שלי לנכוח. כי זכותן של כל הנשים באשר הן, לנכוח במלואן בכל מקום שבו יבחרו.
🌷🌷🌷