top of page
Search
  • Writer's pictureד"ר חגית שחר-פרירא

לאן נעלם לי השביל? הרהורים על ידיעה ואי ידיעה בדרך


בסוף שנת 1999 סיימתי תפקיד כמנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק.

הימים היו ימי הבועה, והמשמעות של לעזוב עבודה בהייטק היתה לעבור מימי עבודה ארוכים מפרכים מלאי אקשן ופיצות בלילות, למרחב אינסופי של ריק. החברה ההיא, כבר שינתה מאז שם וזהות, ורוב האנשים התחלפו, אבל הרגע ההוא שבו יצאתי מהשער, הנעתי את הרכב, וידעתי שזו הפעם האחרונה, נשאר חרוט בי עמוק.

בשבועות שבאו לאחר מכן ביליתי שעות ארוכות בבהייה בחלון, בעיבוד סיפור העזיבה ובתחושה של אובדן דרך. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני בצומת דרכים.


לקח לי לא מעט זמן לזוז. הייתי צריכה למצות את תהליך האבל, לדשדש בקיפאון ובאי הידיעה.


אבל אז, יום אחד (או שאולי זה היה לילה) התחלתי להבין משהו.

הימים היו ימי בחירות, אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה, ומשהו בכניסה לעוד סיבוב שבו גנרל בדימוס קובע את עתידנו הניע אותי לפעולה.

בלי להבין בדיוק לאן אני הולכת, התחלתי לצלול אל עולם המנהיגות, קראתי את כל מה שהיה זמין ברשת, דיברתי עם כל מי שחשבתי שיכול לעזור, הצטרפתי לקבוצות דיון, כתבתי, חשבתי, חיפשתי קשרים.

חצי שנה לאחר מכן הצטרפתי לארגון שעסק בפיתוח מנהיגות, והקריירה שלי קבלה מפנה מפתיע.


מאז הייתי באינספור צמתים

אפשר להגיד שמשהו בי קצת התמכר

השילוב הזה שבין פחד מהלא ידוע, לסקרנות שמתעוררת, האפשרות לא לדעת ולאט לאט לפענח את הדרך, ההתחברות לכוחות שלעתים נוטים להשכח בגלל הבהלה, האושר שהגילוי מביא

הסיכונים, הסקרנות, חומרי הגלם

אלו החומרים שמהם צמתים עשויים


לפעמים צמתים נראים ממש כמו בחיים, כבישים מצטלבים, שבילים מסתעפים, וצורך לבחור בין דרך זו לאחרת, אבל לפעמים הצמתים הרבה יותר חמקמקים ומכוסים במים ובשיחים, ולוקח זמן עד שהם מתגלים ומתפענחים, לפעמים אפילו הרבה זמן.


איך יודעים כשנמצאים בצומת?

התחושה הכי ברורה היא של אי ידיעה. משהו בסדר שהיה קיים קודם לכן השתבש, המגרות בראש כבר לא מסודרות, והקריירה שחשבתי שתהיה לי, נראית הרבה פחות רלוונטית.

הרבה פעמים בצומת משהו בתוכנו מצטמצם. פחות בא לנו לראות אנשים, פחות מתחשק לנו לצאת החוצה, אנחנו משתבללים וצוללים לאיזה בינג' אסקפיסטי. לפעמים גם יש ניחוח של עצב ומשהו בתקוותיות נסדק.


במקרים מסוימים הדבר הכי נכון בצומת הוא להשתהות ופשוט לנשום.

אבל לפעמים, כשעובר זמן, והתנועה לא מגיעה, כדאי לייצר תנועה. כי תנועה מביאה עוד תנועה, והיא מביאה מחשבה חדשה, וכשהמערכת בתנועה, דברים חדשים יכולים לנבוט.


כשאני פוגשת אנשים בצומת אנחנו קודם כל מתחברים לנכסים. תמיד זה מפתיע כמה נכסים יש, כמה ידע, נסיון, חוכמה, הצלחות. יש משהו בחיבור לנכסים שמאפשר לכוח להגיע וגם לתשוקה, כי חלק מעבודת הצומת היא לזכור איפה במסע שלי עד כה הלב שלי רקד משמחה. איפה הייתי, מה עשיתי ועם מי. וכשהלב נזכר בשמחה, חלק מהעבודה כבר נעשית. כי הלב לרוב יודע את רוב התשובות, גם לשאלות שעדיין לא נשאלו.

רק אחרי שהנכסים אותרו, וגם המשאבים והכוחות, אפשר לעבור לחלומות.

לעוף, להמריא, לדמיין, לתת לתקווה לשאת אותנו ולערסל אותנו בתוכה.

ורק אחרי שנשהה מספיק זמן בין הנכסים לחלומות

ננוע לפעולה.


אם אתם בצומת וזקוקים לשותפה לחשיבה וחקירה על השבילים שאבדו

מוזמנות ומוזמנים להתקשר, לכתוב או ליצור קשר כאן

לא מבטיחה שיהיה קל, אבל יודעת שבסוף נגיע.

מחכה, לכם וגם לכן

חגית







Comments


bottom of page