top of page
Search
  • Writer's pictureד"ר חגית שחר-פרירא

כוח



בתחילת שנת 2011 יזמתי יחד עם שימי תלמי יום עיון שקראנו לו "תעתועי כוח". הרעיון נבט בנו בעקבות עלייתו של ה"אביב הערבי", אז חשנו שתינו כי מארג יחסי הכוח השתנה, ומי שהרגיש עד אז חזק ושולט, התבדה. הכוח עבר לעם ונראה היה לנו, כמו לרבים אחרים ורבות אחרות כי העולם השתנה ולא נחזה עוד במבנים פירמידיאלים ופטריארכלים נוקשים וחד מימדיים.

יותר מעשור אחרי, נראה שהתבדנו.

קטונתי מלנתח את האביב הערבי, הצלחותיו וכשלונותיו, אבל מה שלגמרי ברור שכוח בצורתו הגולמית, המבנית, ההיררכית עדיין כאן וביתר עוצמה.

הממשלה החדשה שקמה והמופעים שקדמו להווצרותה, הניעו אותי לחזור ולעסוק בשאלות של כוח, יחסי כוח ומבנים של כוח, לנסות לפענח מה קורה בימים אלו, ואיך אפשר לגייס את מדעי הטבע לטובת מדעי החברה כדי להתחיל להבין את התהליכים הפוליטיים/חברתיים שמתרגשים עלינו. ברור לי שזו מחשבה אחת מני רבות, ויש דרכים נוספות (ואף מנוגדות) לחשוב את שקורה בימים אלו. עבורי הנסיון להבין הוא התחלת סלילת הדרך לפעולה.


אז מה זה כוח?

במדעי החברה כוח נתפס כ"יכולת להשפיע על אנשים והתרחשות" כאשר המטרות ואופן השימוש בכוח תלויים בהקשרים חברתיים, תרבותיים ואידיאלוגיים. הפיזיקה עוסקת לא מעט בכוח ובתנועה של גופים במרחב, ובעיקר במפגש ובהשפעה ההדדית שבין כוח ובין גוף או בין גופים שמפעילים כוח האחד לעבר השני. אם מסתכלים על הטבע בכלל, אפשר להגיד שהוא נע בין חתירה לשיווי משקל לבין חתירה להפרתו. למשל, שיווי משקל בין כוחות משיכה ודחיה מאפשרים לכדור הארץ לנוע סביב השמש בקצב קבוע ולייצר ריטואלים קבועים של יום ולילה. יחד עם זאת, המערכות בטבע שואפות להגדיל את אי הסדר כדי להניע תהליכים כימיים ופיזיקליים ולייצר שינוי. כי כל עוד המערכת סגורה היא נעה בקצב קבוע ובשיווי משקל, וכשהיא נפתחת מתחיל האקשן. ניוטון ניסח שלשה חוקים שעוסקים בכוח. אנסה להרחיב בשתי מילים על החוק הראשון והשלישי במסגרת הבנתי המוגבלת אותם (על החוק השני נדבר בהזדמנות אחרת...).

החוק הראשון של ניוטון אומר שכל גוף יתמיד במצבו, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו. כלומר בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה ישאר במנוחה, וגוף נע יתמיד בתנועתו במהירות קבועה בקו ישר. החוק השלישי של ניוטון עוסק בכוחות הפועלים במהלך אינטראקציה בין גופים. הוא טוען כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון. למשל, סולם שנשען על קיר לא יחדור אותו כי הקיר ייצר סוג של "כוח נגדי" אשר יאזן את ההשענות של הסולם.

אם נערבב את הכל יחד, ואקח את החרות לשחק עם המושגים (וסלח לי, ניוטון...), אפשר להגיד שכוח מופעל תמיד אל מול גוף אחר. כשאין אף אחד בסביבה אין שום צורך לפעול, כוח הוא פעולה לעומתית, אשר מתחילה בניסיון לאזן את הגוף השני, ובאיזשהו שלב יוצאת מאיזון ומפרה את שיווי המשקל.


העסק מסתבך כשנכנסים אל המערכת צרכים, פחדים, ופנטזיות. כלומר, כשצד אחד חווה את הצד השני כמסוכן עבורו וכמאיים להכחידו. זה קצת מזכיר את הדינמיקה בין החתול והכלב אצלי בבית. הם חיים יחד בשלווה עד שהחתול זז בפתאומיות ולכלב נראה שהתנועה שלו פועלת כנגדו, אז הוא קופץ ותוקף. לעומת זאת, כשהחתול קם והולך לאט ובנחת, הכלב ממשיך לשנוץ. דינמיקה של פחד וסכנה היא מעגלית ומדבקת. וכשצד אחד מרגיש מאוים, הצד השני מרגיש מאוים אף הוא, ותגובה לסכנה אנחנו כבר יודעים שיש לה לפחות שלש צורות - לחימה, בריחה או קפאון FFF.

אם נייבא את המחשבות האלו אל האירועים האחרונים של הקמת הממשלה והיום שאחרי, ניתן לחשוב כי משהו הכניס חרדה למערכת ו"דחף" את השחקנים לקבל החלטות אשר לפחות חלק מהן נראה שמנוגדות לאינטרסים שלהם עצמם. החלטות כמו למשל, לעודד פחות אנשים לצאת לעבוד בתוך קהילה שנאבקת בעוני, לאפשר לאנשים לשתות משקאות שכולם כבר יודעים שהם מזיקים לבריאות, ללכת אחורה בהגנה על הסביבה, לתת משרדים אסטרטגים לאנשים שהם מבעירי שדות ידועים.


מה קרה? מה גרם לאנשים, שרוב הזמן יש להם יכולת לחשוב, להכנס לתנופה של 250 קמ"ש אל תוך הקיר? למה היה צורך להשתמש בכל-כך הרבה כוח טבול בשחיתות והרס, לקידום של מהלכים שאני נוטה להאמין שחלק מהבוחרים לא ייחלו להם? מה שיבש את תנועת הגופים במרחב וגרם להם לפעול באופן שנוגד את החיפוש אחר שיווי המשקל? יש לזה בטח כל מיני תשובות. חלקן אולי קשור לטבע האדם, חלקן אולי קשור לדחפים ויצרים, וליחסי התלות עם המנהיג. ויש כאלו שיגידו שהכל בגלל ביבי. בעיני זה קשור להתגלגלות של כוח וליחסים ממשיים ומדומיינים.

המחשבה שאני מניחה כאן היא שיצרנו כאן מציאות דמיונית של שתי קבוצות. אמנם אין לנו שתי מפלגות גדולות כמו באמריקה, אבל יש לנו צורך עמוק להיות "כמו" אז יצרנו שני גושים, גוש הבעד וגוש הנגד. הגוש הליברלי והגוש השמרני, הגוש הצודק והגוש הטועה. הגושים הללו הם רוב הזמן דמיוניים, אבל רצף ארועים ותהליכי ההסלמה גרמו לנו להאמין שהם באמת קיימים. ובכל רגע נתון צריך אדם או אשה להחליט לאן הם שייכים. למה אני קוראת למציאות "דמיונית"? כי אין באמת שני גושים, ואין באמת אחידות בין החלקים שנמצאים בכל גוש, וכי בלא מעט נושאים רב המפריד על המחבר, אולם האנרגיה המחברת היא הלעומתיות, והיא דבק חזק מאד אבל קצר מועד.


תאוריות העוסקות ביחסים בין קבוצות מדברות על מהלך פנים נפשי וקבוצתי שבו כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי אני עושה תהליך של דמוניזציה של האחר, ואז בי טמון כל הטוב והנכון, ובו/בהם כל הרע. ואז, כמו בחוק השלישי של ניוטון, שני הגוש(פ)ים הללו אשר מצויים במרחב מפעילים כוח זה על זה בכיוונים מנוגדים בחיפוש אחר איזון כוחות, אולם, עם הזמן, כשנכנסים עוד "חומרים" למערכת, האיזון מופר ומתגבשת אמונה של משחק סכום אפס לפיה קיימים רק שני מצבים אפשריים. או שאחד ינצח והשני יפסיד או להפך. אין מצב ביניים. ובכל פעם, מוגדרים מחדש כללי המשחק - מה זה להפסיד ומה זה לנצח. אם, למשל, בבחירות הקודמות נושא המאבק היה "כן ביבי לא ביבי" המערכת התחלקה לשניים וברגע שצד אחד ניצח הצד השני הובס.

שח.

שח-מט.

ואז- הצד שניצח הרגיש צודק ומבסוט וגיבור ופורץ דרך, והצד השני הרגיש מובס מושפל ורמוס. הצד המנצח מייד עשה כמה פעולות כדי שידעו שהוא השולט. חלק מהפעולות היו פירוק המבנים וההסכמות שיצר הצד השני, אבל הצד השני ארב בצד וחיכה שיבוא יומו, וגם לא בחל בסכסוכים ובחישה והסטה של מתלבטים מצד לצד, וברגע שהיתה הזדמנות, חזר לזירת הקרב. וכשהוא ניצח הוא לקח את כל העלבון, ההשפלה, הכאב, והמובסות שהחזיק בשנה וחצי כשהיה בצד הכביש והפך אותם לזעם.

וזעם כידוע מנטרל חשיבה.

כלומר, למערכת שלנו, שבאופן בסיסי חותרת לשיווי משקל, נכנסו הרבה רעשים, כעסים, פגיעות ושק של חשבונות הדדיים. וכמו המפטי דמפטי, האחד ממסה מיצים ממותקים והשני מבטל אותם, האחת מקדמת מטרו והשניה מודיעה שאוטוטו תבטל אותו, האחד מחייב לימודי ליבה והשני מבטל אותם. וכולנו נסחפים, כמו מדוזות, באוגוסט אל החוף ובסופו של דבר מפסידים על מלא.


אז מה אני אומרת?

כולנו חלק מעיסה שבחושה יחד ועסוקים בלהיות צודקים. ואם המציאות לא מסתדרת כמו שאנחנו רוצים אז נקנה כרטיס לכיוון אחד או נפרוש בכל צורה אחרת שתרגיש לנו מתאימה. ותפיסת הבסיס שכולנו מחזיקים היא ש"הכל יסתדר רק אם נהיה בשלטון" אבל מה שאנחנו מפספסים זה שבזמן שאנחנו בשלטון אנחנו מוחקים את הצד השני וברגע שהקערה תתהפך הוא/הם ימחקו אותנו. וכך כולנו מצטיינים בלהפסיד.

"אבל זה לא בדיוק כך" אני שומעת אתכם.ן אומרים, "הם באמת עשו הכל באופן שגוי, ואנחנו ניסינו לתקן", "הם מסוכנים לנו, הם רוצים למוטט את המדינה, סוף העולם קרוב". אז גם אני מודאגת, וגם אני חלק ממחנה (הצודק כמובן) אבל אני מנסה להוציא פריסקופ ולנסות לפצח מה קורה כאן.

כחלק מנסיון הפיצוח, אני חושבת על מושגי הכוח שלמדתי מדיאנה פרנסיס, באחד המאמרים המחוננים שלה, שהשפיעו עלי מאד (Francis (2010) New thoughts on power) שם היא מציעה חלופות לחשיבה הקלאסית על כוח שהיא קוראת לו "כוח על" POWER OVER (שזה שליטה על האחר/ת, או אני או את.ה/WIN-LOSE) לבין החשיבה על "כוח עם" POWER WITH שמתייחסת לכוח כמשאב רב מימדי המאפשר השתתפות ושיתוף.

הקאטצ' הוא שכדי לשבור את מעגל הכוח, צריך לייצר שותפות ושיח עם מי שנמצאים בצד השני. וזה דורש להאמין שהחתול שעובר לפני בסלון לא הולך לתקוף אותי או לאכול לי את האוכל, הוא בסך הכל מחפש פינה חדשה לרבוץ בה, ואולי, יש סיכוי שאם הוא יהיה מבסוט גם אני אהיה מבסוטה.

אבל מדובר בתהליך שמנוגד לתפיסת הכוח האנושית וגם לחוקי הטבע, כי זה דורש להתקרב לכוח שמנוגד אלי, זהו תהליך מורכב שדורש פירוק של אמונות, אמיתות ובעיקר פחדים המושלכים על האחר/ים.

והרבה הרבה אומץ.


נראה לי שהצעד הראשון יהיה לקבוע קפה עם חבר.ה מה"גוש" השני. אולי שם תתחיל תנועה.


1 comentário


Convidado:
09 de ago. de 2023

דטרמיניזם היסטורי לא פחות ולא יותר. תירגעי🙂

Curtir
bottom of page