top of page
Search
  • Writer's picturehagitcshachar

קו התפר / קו השבר

קו תפר: "גְּבוּל בֵּין שְׁנֵי אֲזוֹרִים, אוֹ בֵּין שְׁתֵּי יֵשֻׁיּוֹת מְדִינִיּוֹת, שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן מֶתַח"


איך יודעים כשמגיעים אל קו התפר? איך יודעים שחצינו איזה גבול ומה שהיה לא יהיה עוד? איך מקיימים החלטות "על הקו"? כיצד ניתן לדעת שאם לא נעשה מעשה נישאב אל תוך המקום האחר ולא ניחלץ ממנו עוד?

קו התפר מסמן בעת ובעונה אחת מקום ממשי המפריד/מחבר בין ישויות ומקום סימבולי המסמל גבול בין שתי תקופות/מצבי תודעה וחציה שלו משמעה שינוי עומק לעיתים בלתי הפיך. כשאני חושבת על שאלות של תפר ומעבר בין מצבים אני מיד נזכרת בהסטוריה המשפחתית שלי , זו שעצבה את חיי.

בחודש מאי 1940, הולנד נכבשה על ידי גרמניה. הכיבוש ארך ארבעה ימים, המלכה והפקידות הבכירה ברחו לאנגליה, ותוך כמה חודשים, לאט ובנחישות, השליטים החדשים התחילו לצמצם את צעדיהם של היהודים אזרחי הולנד, עד שבקיץ 1942 רובם הועברו למחנות השמדה. בדיעבד, יותר

מ-75% מיהודי הולנד נרצחו בידי הנאצים.

שני הסבים שלי (שאז לא ידעו שאני אי פעם אוולד...) התבוננו על ההתרחשויות וקיבלו החלטות מנוגדות. הסבא מאמשטרדם החליט לציית לשלטון החדש וללכת עם משפחתו המצומצמת והמורחבת למחנות, והסבא מהאג (סחייבנינג) החליט לחבור למחתרת ולמצוא מקום מחבוא לבני משפחתו.

שלש שנים מאוחר יותר, מהמשפחה מאמשטרדם שרדו רק אמא שלי ואחותה ומהמשפחה בהאג נותרו כולם.

קו התפר

איך הסבא שלי מהאג ידע לקבל את ההחלטה הנכונה? מה היה שם שגרם לו להבין שצריך להתחבא, לברוח, שהגורל שמצפה לו ולמשפחתו הוא קטסטרופלי? כשחושבים בדיעבד מבינים שהוא לקח סיכון בלתי נתפס, לא מעט מאלו שברחו סיימו את המסע באופן שונה וטראגי ובמזל המשפחה שלי מהצד הזה ניצלה. מסע הבריחה של הסבא שלי יחד עם אשתו ושני ילדיו (שאחד מהם היה אבי) היה לא פשוט ואפילו טראומטי, אבא שלי סחב כל חייו את אימת הבריחה, אבל הם שרדו והולידו דורות של ילדים נכדים ונינים.

ההיסטוריה המשפחתית חוזרת אלי בימים אלו. ימים של אימת התפרקות, של תחושות של רגע לפני הסוף, של קטסטופה שמתרגשת אלינו. ימים של מאבק בין נרטיבים, של אנשים שבטוחים שהאמת אצלם, גם מימין וגם משמאל. לא מעט קולות מסביבי קוראים לסגור חשבונות בארץ, להעביר כספים לחו"ל, למצוא בית במדינה אחרת, לחפש מקלט. ואני נאבקת ומסרבת ליפול אל תוך הבהלה ושחזור הטראומה, מחפשת דרך לאחות, לחבר, להאמין שאנחנו לא על סף התפרקות, שיש כוחות במקום הזה שיצליחו לאחות את השברים, שמקסימום נצא חבולים, אבל לא מתים.

יש סיכוי טוב שאני טועה, שאני נאיבית, שאני לא רואה נכחה.

איך יודעים? איך הסבא שלי ידע? ולמה הסבא השני (וגם הסבתא) הלכו אל מותם? האם זו הצייתנות ההולנדית, האם זה קושי בקריאת המציאות, הכחשה, התעלמות מהמצב? ואולי זה סיפור של מיקום חברתי והיעדר משאבים.

פריד אבו-שקרה, קו תפר, 2022، דוב צמר סינטטי, חוטים ומחטים

במשכן לאומנויות בקיבוץ עין חרוד מוצגת כבר זמן מה תערוכה של בני משפחת אבו שקרה מאום אל פאחם: ווליד, סעיד, פריד, עאסם וכרים. באמצע האולם המרכזי עומד מתקן מוגבה ועליו תיבת זכוכית עם בובת דובי ורודה אשר בה נעוצות מחטים עם חוטים ירוקים היורדים עד לרצפה. התערוכה כולה מרתקת, אבל מהמיצג של כרים אבו שקרה "קו תפר" לא הצלחתי להוריד את העיניים. המפגש בין היצור שכל כולו תמימות שרוע על הגב וחשוף לאלימות החודרנית של המחטים הירוקות (צבא?) לא מאפשר לעבור הלאה.

למרות שאין טקסט והסברים ליד המיצג, הוא לא דורש יותר מדי פרשנות. די ברור שהוא מתיחס לקו/מרחב התפר שבין ישראל לשטחים הכבושים ולמחירים שמשלמים הפלסטינאים על הכיבוש הישראלי, מחיר אשר מקבל יותר ויותר הנכחה בימים אלו. כי כשמציאות מקצינה זה קורה בכל הזירות, ובעיקר במקומות שבהם הכל כבר סדוק ופצוע. אפשר לחשוב שקו התפר בין ישראל לפלסטין מנותק מקו התפר בין תומכי המהפכה המשפטית למתנגדים אליה, אבל הוא לא. ומבחינתי הדימוי של תמימות מותקפת מספר את סיפור קו התפר/קו השבר שבו אנחנו נמצאים בימים אלו.

כי הכל קשור.

השבר שבו אנו נמצאים היום קשור בעבותות לטראומת השואה, לאופן שבו קמה המדינה ולאופן שבו הזכרון מפעיל אצלנו את העמדה המתגוננת/תוקפת שלנו כפרטים וכמדינה.

השבר קשור לחמישים ושש שנים של שליטה על עם אחר, של בניית חומות כדי שלא נראה, של התעלמות מהתפשטות הרעילה של תרבות של אלימות שבאה יד ביד עם כיבוש.

השבר קשור לפיצולים הולכים וגדלים בין קבוצות בתוך החברה, של התבצרות ב"אמת" של כל קבוצה וקושי לראות מעבר לאזורי הנוחות המוכרים. של יצירת מדינה ליד מדינה, חילונים, דתיים, ערבים, חרדים, עשירים, עניים.

השבר קשור למחיקה של האחר/ים, לעצימת עיניים על כאביו, להתבצרות במוכר, ולשמחה לאיד (מהולה בלא מעט תוקפנות) כשאנחנו מנצחים והצד השני מפסיד.

השבר קשור לתרבות של גזענות ומיזוגניה, שהולכת ומתפשטת בנו, של יד שקלה על ההדק כשמשהו לא מסתדר בדיוק כמו שאנחנו רוצים.

לכן המיצג של פריד אבו-שקרה מטלטל אותי כלכך. כי קו התפר שלו הוא קו השבר שלי. כי המקום שבו אני כמדינה פוגעת בו ובזכויות שלו כאזרח, הוא המקום שבו אני והמדינה שלי מתפרקות. כי אי אפשר לפגוע בלי להפגע, אי אפשר להתעלם בלי להיעלם. משחק סכום אפס עובד רק עד גבול מסוים, וכשחוצים אותו הכוח מתהפך. לפעמים זה לוקח חודשים, לפעמים שנים ולפעמים דורות.


אז איך אדע אם להשאר או ללכת? איך אדע אם להמשיך ולהלחם על המקום הזה או שהוא אבוד וצריך מבול שיציל אותנו מעצמנו, או חורבן בית, או עוד סיבוב של הגירה.

משהו בתוכי יודע שעברנו את קו התפר, ובכל יום אנחנו מתפרקים לעוד כמה חלקים, ננעצים בעוד כמה מחטים שמטלטלים את היותנו, אני יודעת שקשה כאן, ויהיה קשה עוד יותר, וברור לי שוילה בדרום איטליה עם נוף אל הים תבטיח לי ולמשפחתי חיים רגועים ומלאי נשימה. אבל הסבים שלי, שבזכותם אני כאן, נושפים בעורפי ואומרים לי: תשארי. זה הבית שלך. והתפקיד שלך הוא לדאוג שהוא יהיה מקום טוב גם לדורות הבאים, של כל מי שיבחר לחיות כאן.

Ik blijf hier אני נשארת כאן

לפחות בינתיים...


1 Comment


Guest
Aug 09, 2023

ברור שהתפקיד שלך להישאר ולדאוג למקום טוב לדורות הבאים. בינתיים? למה לבחור בדרך שלא הצליחה לצד אחד של המשפחה? יתכן שגם הם חשבו שאלו הם זמנים של קו תפר, אוטוטו המפלגה הקיקיונית תפסיד וכו'. וגם אם האנלוגיה בין גרמניה הכובשת לממשלת " ימין על מלא" נכונה, למה שאנחנו היהודים נעבור שואה נוספת והפעם בסכין מוסלמית? מה, אסור ליהודים להיות מנצחים לאורך זמן? חייבים עוד טרגדיה לאומית?

Like
bottom of page