top of page
Search
  • Writer's pictureד"ר חגית שחר-פרירא

מקום לחיבורים


מקום לחיבורים נולד בחורף 2020

כמו שקורה פעמים רבות, הוא היה בתוכי כבר שנים קודם לכן, פשט ולבש צורה וחיפש איך להפוך מרעיון למציאות, וכמו הרבה תינוקות, גם הוא נוצר ממצרף גנטי מסוים אבל ברגע שפגש את אוויר העולם הוא הפך להיות הדבר הזה שהוא בחר להיות, הוא עצמו.

במהלך השנתיים האחרונות הסיפורים נערמים והמחשבות מתגלגלות והם מבקשים להיות מסופרים ולפגוש סיפורים וחוויות אשר יאפשרו ליצור מחשבות חדשות ורעיונות חדשים. לכבוד הקיץ וסיום שנת הפעילות הראשונה של המקום, אניח כאן כמה מחשבות ראשוניות, גולמיות, אשר אני מקווה שימשיכו להבשיל גם בשנה הקרובה.




1. החיבורים שבתוכי

הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב שמה שאנחנו עושים קשור למציאות שבחוץ ומה שבאמת חשוב לנו זה (למשל) להפיץ ידע, להגדיל מכירות, ליצר פתרונות למחלות, להקל על כאבים, לקדם זכויות... זה כמובן נכון, ויש בנו חלקים שרוצים להשפיע על מה שנמצא מחוץ לסף דלתנו, אבל לדעתי, עשייה קשורה קודם כל לעולם הפנימי ולמשהו בתוכנו שמחפש מזור.

עבורי, אחרי שנים של שוטטות, מקום לחיבורים הזמין לעצור ולהיות.

יש בו משהו שמאפשר שקט, שלא מכריח לדעת, שנותן לדברים להתגלות מעצמם. יש בו חוכמה של עולם עסקי שפוגשת עולמות חברתיים, יש בו חלקים עגולים ורחמיים ביחד עם חלקים ממוקדים שמחפשים הישג ומטרה. אני פוגשת בו את האשה שהייתי פעם שחיפשה איך לעמוד כמה שיותר רחוק מהמרכז כדי שלא יבחינו בה, יחד עם האשה שרוצה להתרווח ולקחת מקום. את האשה שזקוקה לאהבה והכרה וגם את זו שיש לה גב זקוף ובטוח, והיא יודעת. את זו שרוצה לתת וזו שרוצה לקבל, את זו שמלאה באנרגיה וגם את זו המרוקנת. מקום לחיבורים עושה מקום לחיבורים שבתוכי.


2. חיבורים וניתוקים

במהלך השנתיים האחרונות היו הרבה רעיונות שנולדו, רובם בהתרגשות גדולה, אבל לפחות שליש מהם קרסו איפושהו בין שולחן העריכה למפגש עם השטח. זה כואב כשרעיון לא מצליח להתקיים. זה כואב כשהרצאה שנראית לך מעולה מביאה מעט נרשמים/ות, זה צובט כשאת כותבת משהו מדם ליבך ויש לו מעט תגובות. אבל זו המשמעות של חיבור, הוא לא מגיע לבדו. כמו כל רכיב בטבע, גם חיבור מגיע עם צל, עם "אנטי חומר", עם מה שהפוך ממנו. בסדרת ההרצאות שקיימנו בחודשים האחרונים עלו כל מיני שמות ל"אנטי חומר": פרימה, נתק/ניתוק, שנאה, שמיטה ועוד. אחת ההבנות שצמחה בי בסדרה היתה ששלם מתקיים רק כשהוא מחזיק את שני החומרים. את דחף החיים ואת דחף המוות, את פעולת האיחוי ואת פעולת הפרימה, את הקיים והנעדר. באחת ההרצאות שהתקיימה בתחילת השנה שעסקה בנשים בתפקידי מנהיגות, אחת המשתתפות הציעה אתגור בזמן אמת למנהיגות שלי כמרצה, התחושה שהתעוררה בי היתה שלא ניתן לעסוק במשהו בלי שהוא ינכח בכאן ועכשיו באופן מלא בתוך מרחב הקיום שלו, גם כקיים וגם כמבוטל. כי ברגע שמשהו מתחיל להתקיים הוא גם מתחיל להשתנות. וברגע ששני גופים מתחברים נכנסים ביניהם תחרות, קנאה, כאב, געגוע, ובעיקר בעיקר פחד גדול שהכל יגמר. לפעמים אני שוכחת את כל זה, ומופתעת כל פעם מחדש איך החיבורים מביאים איתם גם את הניתוקים.


3. רוח וחומר

אחת התמונות שחזרה ובאה אלי במהלך השנה היתה ה"כמעט מגע" של האדם ואלוהים שצוירה על ידי מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית ברומא. כדי לראות את הציור הגאוני הזה צריך להביט מלמטה למעלה ולהיות תלויה בין שמיים לארץ. הפנטזיה שלי היא שכשמיכאלנג'לו צייר את הציור הוא רצה ליצור את החיבור הזה שבין הגשמי לרוחני, בין הממשי למופשט ובין מה שקיים במציאות לבין מה שנוכח בדמיון. התמונה הזו מספרת עבורי את הסיפור החמקמק של חיבורים, כאשר מצד אחד יש את המקום שמתגעגע, כמהה ורוצה להיות לאחד ולמולו יש את המפגש הכואב עם המגבלה האנושית, עם הזמן הקצוב ועם הסופיות. ליצור יש מאין זה להסכים להיות במגע עם האפשרי והבלתי אפשרי, זה לחלום על אהבה ולפגוש קונפליקט, זה לשים אנשים בחדר אחד כדי שהם יפגשו, ובפועל כל אחד/ת פוגש/ת את הכאב והריק שלו/ה דרך האחר ולהיות ביחד נהיה משהו בלתי אפשרי ומפרק. לעסוק בחיבורים זה להסכים לנוע בין הפונטציאל הגלום בחיבור לבין המציאות המרחיקה, מפצלת, מכאיבה. זה להסכים לפגוש גם את הבדידות. מקום לחיבורים הוא המפגש של הממשי והמדומיין של מה שקורה ומה שלא, של הרוח והחומר.


המשך יבוא...



Comments


bottom of page