top of page
Search
  • Writer's pictureד"ר חגית שחר-פרירא

שוליים ומרכז, מרכז ושוליים.

לפני כעשור עבדתי בחלק מימי השבוע בירושלים.


כביש שש היה אז קצת פחות עמוס, אבל עדיין לעתים לקח שלש שעות להגיע מהצפון אל ראש ההר. כשנקבעו ישיבות בתשע בבוקר נדרשתי לצאת עם זריחה כדי להספיק למצוא חניה ולמצוא את עצמי יושבת לבד בחדר הישיבות. ואז, לאט לאט החדר נמלא בקולגות מפהקים שזה עתה התגלגלו מהמיטה כדי להגיע אחרי לישיבה ותוך כדי הכנת קפה המהמו משהו על פקקים במרכז העיר.

התחושה תמיד היתה של כאב עמוק מפלח לב ותחושה של שוליות ושקיפות.

באותה תקופה נחשפתי לראשונה לכתיבה של סנדרה הארדינג (Sandra Harding) ולתיאורית הסטנד פוינט שהיא וחוקרות נוספות פיתחו ומשהו בהבנה שאולי הכאב קשור ליחסי מרכז ושוליים הקל קצת את הנשימה.


תיאורית סטנד פוינט (Standpoint Theory) התפתחה בשנות השבעים סביב עלייתו של הגל השני של הפמיניזם בארה"ב ואירופה. היסודות שלה נובעים מהפילוסופיה המרקסיסטיות ומשאלות שעוסקות במיקומים ומעמדות ומהחיפוש אחר החוויה הסובייקטיבית של הפועלים שלא דרך עיני המעסיקים. הגל השני של הפמיניזם הרחיב את נקודת המבט מהתבוננות על נשים לבנות מערביות לעוד קהילות גאוגרפיות, אתניות ומעמדיות ממיקומים שונים. ברגע שהבינו שלא כל הנשים בעולם הן נשות פרברים אמריקאיות שכל מה שמטריד אותן זה איזו מכונת כביסה לקנות, או תחושת בדידות כשבנהזוג עושה קריירה בעיר, נכנסו אל תוך החשיבה אינספור סוגיות, וכשקהילת זהות נעמדה על הבמה, פתאום סוגיות שהיו עד אז נסתרות מן העין התגלו לאור היום ופתאום המבט הופנה אל נשים עניות ונשים בזנות ונשים מוסלמיות ונשים בפבלות ונשים בכפרים להט"בקיות ועוד ועוד….

המשמעות הישירה של תיאוריות סטנד פוינט היא הטלת ספק באוביקטיביות וניטראליות. כי אם עד אז היתה יומרה (מדעית) שיש דבר כזה אמת, ויש דבר כזה מציאות, פתיחת המבט הוכיחה שאין. הכל קשור במיקום. ואם מכניסים פנימה עוד מרכיבים שקשורים למבני כוח ויחסי כוח כמו למשל אינטרסים כלכליים, כך שכל מחקר מדעי מוטה בעצם מהותו מכך שהוא מתקיים במוסד שיש לו מיקום וממומן על ידי גופים שיש להם אינטרס (חברת תרופות למשל) ולחוקר או לחוקרים שגם הם שייכים לקבוצה מסוימת עם יכולת ראייה מוגבלת.

התיאוריה התפתחה ביחס לנשים אבל לגמרי התרחבה לכל מרחב שיש בו מרכז ושוליים, כלומר, לכל מרחב שהוא. שכן המבנה החברתי (והגאוגרפי) תמיד מכיל מרכז ושוליים, ותמיד חלק יתמקמו במקום שבו מרוכזים המשאבים והכוח והנגישות וחלק יתמקמו במקומות שבהם יש פחות (משאבים, כוח נגישות) למרות שלפעמים יש שם יותר ירוק ומרחבים. על פי התיאוריה, תמיד השוליים יראו את מה שהמרכז לא יכול לראות וכל אחד מאיתנו יכול להיות לפעמים במרכז ולפעמים בשוליים, אבל יש קבוצות שהנגישות שלהם למרכז פחות קיימת, בסוציולוגיה קוראים לזה "ניעות חברתית נמוכה".

אם חוזרים לכאב הלב שלי אחרי שלש שעות נהיגה לירושלים אפשר לראות שלמרות שלרוב אני אשה די פריבילגיות, בארגון ההוא יכולתי להרגיש על גופי את השוליות, ואף אחד מבין האנשים שישבו איתי בחדר הישיבות לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי באותם הבקרים ואת הסדק שהלך וגדל לי בלב.


אז תיאורית סטנד פוינט חשובה כעמדה מחקרית, והיא מחזיקה את לב הסכסוך בין תפיסות כמותניות לאיכותניות בשדה המדעי, אבל היא חשובה לא פחות כעמדה אנושית. כי בכל רגע נתון כשאנחנו מחזיקות ומחזיקים "אמת" יש אינסוף נקודות מבט מסביבנו שמחזיקות אמיתות אחרות. לא כי הם טועים וטועות אלא כי הם במיקום אחר. יש משהו בלתי נסבל בידיעה הזו, ולכן רוב הזמן אנחנו מעדיפות ומעדיפים לשכוח אותה ולהתבצר באמת שלנו. אבל זו המציאות - אין אמת אחת. ורוב הזמן, נקודות המבט הללו מוחזקות לא רק על ידי יחידים/ות אלא על ידי קבוצות שהתקבצו להן סביב הסוגיה אשר הפכה אותם לקבוצה. וכך קבוצה יכולה להיות נשים/גברים, פריפריאלים/מרכזיים, ערבים/יהודים, דתיים/חילוניים, או כל חלוקה אחרת. ולפעמים זה כמה קבוצות. כי אם אפשר שיהיה מסובך אז למה לא.

התנועה אל מחוץ לנקודת המבט שלי והרחבת נקודת המבט אל איזורי הפריפריה יכולה להיות כואבת עד בלתי נסבלת. אבל יש סיכוי שהיא תרחיב משהו בתוכנו, ותייצר מפגש שלא התאפשר קודם. בדיעבד אני יודעת, שאם מישהו מהקולגות שלי אז, לפני עשר שנים היה שואל/ת אותי: "אז איך היתה הנסיעה? מה שלומך אחרי שלש שעות בכביש?" הכל היה מרגיש אחרת. אם רק היו רואים אותי, ונותנים הכרה לשוליות שלי, כבר משהו בסדקים היה מתמלא בתחושה שאני לא לבד בעולם.










Commentaires


bottom of page