top of page
Search
  • Writer's picturehagitcshachar

לגעת

לפני שנה השתתפתי ברטריט שהובילה אלונה פרץ שעסק באלתור וחידוד "תודעת הרגע". הרטריט היה לי מפתיע, משמעותי ומלמד ואחד הדברים המרתקים שהיו בו היה שלמרות שכל כולו עסק במפגש בין אנשים, אחד הכללים הראשונים שהוגדרו בו היה שאסור לגעת. בהתחלה זה נראה לי מוזר, מה, אפילו לא להחזיק ידיים? אפילו לא נגיעה קלה בכתף? אבל הכלל היה מאד ברור. לא, שום מגע.

מהר מאד הרגשתי את החופש שיש בהיעדר מגע ואת הקרבה המתאפשרת דווקא שם, במקום שבו הגבולות ברורים ואיך הנפש יכולה לחגוג והגוף יכול לנוע בחופשיות עם ידיעה ברורה שהוא שמור ומוגן.

מפתיע.

דווקא האיסור על המגע אפשר עבורי קרבה שלא הכרתי. גם עם עצמי וגם עם האחרים/ות.

בתרבות שממנה אני מגיעה מגע הוא אקט כמעט אגבי. לוחצים ידיים, מתחבקים, נשיקה קטנה, טפיחות על הגב, תנועת המגע היא די אוטומטית. בפעם הראשונה שעבדתי עם שותף "שומר נגיעה" נאלצתי ללמד את הגוף שלי את תנועת ההתאפקות, את עצירת הדחף מלחבק אותו כשאנחנו חווים רגע מרגש או לגעת ברכות ביד כשמשהו קשה קורה. כמו ברטריט של אלונה, גם המפגש המקצועי עורר בתוכי שאלות הקשורות למגע ולמשמעויות העומק שלו. זה של הגוף וזה של הלב והתחלת הבנה שלמגע פנים רבות.

Photo by Gustavo Lanes on Unsplash

בעת הזו מרחפת עננה כבדה מעל לשאלה האם אי פעם נוכל שוב לגעת. האם אי פעם נוכל לחיות יחד, קבוצות זהות שונות בתוך חתיכת האדמה המסוכסכת הזו. על פניו נראה שלא. שהקיטוב והשנאה גדלים, שהמרחק התרבותי והאמוני בלתי ניתנים לגישור ושהפתרון היחיד הנראה לעין הוא להפרד כל אחד לקהילתו. פנטזיית ההפרדה יושבת על הרעיון שיש כאן קבוצות מובחנות אשר ניתן לסמן גדר סביבן (ברוח הפרדת הקהילות הקתולית והפרוטסטנטית בצפון אירלנד), ושכאשר תוקם הגדר, השקט יבוא על מקומו, וכל אחד ימצא את עצמו במקום שאליו הוא שייך. אולם די ברור, גם בלב ליבו של הסכסוך, כי כמות הקבוצות כאן היא גדולה יותר מסך חלקיה, ושגדרות לא באמת יפתרו את הבעיה, והפתרון היחיד הוא להפגש. (עוד על גדרות אפשר לקרוא בבלוג "גדר מפרידה ביננו").


"השערת המגע" היא תאוריה מעולם הפסיכולוגיה החברתית אשר פותחה בשנות החמישים על ידי גורדון אולפורט ובבסיסה ההנחה שניתן להפגיש בין קבוצות מסוכסכות ולהפחית דעות קדומות על ידי "מגע שווה סטטוס בין קבוצות הרוב והמיעוט המחפשות אחר מטרות משותפות". הטענה שלו, שקיבלה חיזוקים מתאורטיקנים נוספים היתה, שההשפעה של המגע תגדל אם תתלווה לה תמיכה מוסדית, ובהנחה שהאינטרסים של הצדדים משותפים. כלומר, ההנחה היא שמפגש והכרות בינאישית יכולים לפתור סכסוכים עמוקים וכל שנדרש הוא ליצר מרחב, לחבר אינטרסים וכדאי שתהיה לגיטימציה של המערכת. בשנות השמונים כשהנחיתי סדנאות עם בני נוער ערבים ויהודים בגבעת חביבה, זו היתה התאוריה השלטת. כמה ימים של מפגש בין קבוצות, הכרות ברמה הבינאישית, התקרבות, שיחות קשות לצד פעילויות משותפות, ונפרדים לשלום. גם אנחנו, המנחים/ות, נפגשנו, הכרנו, עבדנו יחד, ולא פעם נאלצנו להחזיק ולשמור על קונפליקטים שאיימו לאבד שליטה. לאחר שעשרות אלפי בני ובנות נוער נפגשו, מחקרים מצאו כי תאורית המגע לא עובדת. זאת אומרת חלק ממנה כן עובד אבל בשורה התחתונה היא מקצינה את יחסי הכוח, ובעוד שהצד החזק יוצא מהמפגשים בתחושה שהוא "עשה את שלו" הצד החלש מרגיש מרומה ונבגד על כך שהצד השני לא עבר שום שינוי עמוק ולא יפעל לשינוי יחסי הכוח ובפועל, הפער בין הקבוצות גדל. ההבנה שנוצרה היא שלא מספיק מפגש אישי, וצריך שהמפגש יהיה גם פוליטי, ויאפשר לכל קבוצה להביא גם את הקול הקבוצתי והתכנים הקבוצתיים כדי שאפשר יהיה לקיים שיח של שווים.

מתוך השטח אנחנו יודעים שגם זה לא פשוט, בעיקר כי בעלי הכוח רוב הזמן לא מוכנים לוותר על הכוח שלהם וככל שמתקרבים למקומות שבהם יש איום על שינוי הססטוס קוו מיד חברי הקבוצה ה"חזקה" מרימים קול ועוצרים בצורה זו או אחרת את התהליך.


התובנה העולה מהעיסוק בהפגשה היא שהמגע הנדרש במפגש בין קבוצות צריך לכלול גם התקרבות וגם מאבק, גם מפגש קרוב ואינטימי וגם נגיעה במקומות המורכבים והקשים, ואני מוסיפה, גם עשייה. עשייה משותפת ויציאה אל השטח מאפשרת עוד הסרה של חומות ההפרדה של הלב, ומאפשרת גם אם במעט, התנסות בקשר מסוג אחר. אבל גם זה לא תמיד מצליח. ותמיד, כוח המשיכה הוא לנפרדות, לחומות, להתבצרות, לחזרה למקום המוכר. כי ככה אנחנו, הכי טוב לנו בבית. ושם אנחנו גם מרגישים הכי צודקים.


בחודשים האחרונים, לצד הקיטוב היאוש והתחושה שאין סיכוי, קמות כמו פטריות לאחר הגשם, אינסוף יוזמות של מפגש. ובאופן מפתיע, כמו אז, בשנות השמונים. קבוצת א.נשים, באופן ממוסד או ספונטני חוברים למפגש אחד או לסדרת מפגשים ונותנים סיכוי למגע שבין אדם לאדם. המפגשים אינם פשוטים ונאמרים שם דברים קשים, יש שם כאב וקונפליקט ותחושת יאוש, אבל יושבים יחד במעגל ומתעקשים. באופן פרדוכסלי, דווקא כשהקיטוב הוא בין הקשים שידענו, השטח מבקש לגעת, להפגש, לקיים מעגלי שיח. נפגשים בסלון, בפארק, בזום, תחת מטריה ארגונית או מתוך יוזמה אישית. אין שבוע שעובר בלי שאני מקבלת הזמנה להצטרף/להשתתף/לתרום/להנחות מפגש שכזה. אני לא בטוחה שיש מעקב אחרי כל היוזמות שמתקיימות ועוסקות בהפגשה, יש סיכוי שחלק גדול מהן מסתיימות בתחושת אכזבה ובאמירה "ידענו שהם כאלו", אבל התנועה הזו מספרת את הסיפור האמיתי של החברה הישראלית. היא מספרת שלצד הניכור, השנאה הגוברת, הפוליטיקה המשסעת, הססמאות המפלגות, התקשורת המתלהמת ותחושת הקבס שחלק גדול מאיתנו מרגישות ומרגישים, מתחת מתחת, יש שכבה דקה שמבקשת לקחת מקום, ובה יש מליוני לבבות שרוצים בכל זאת

לגעת.

אז לטובת ההווה והעתיד, מניחה כאן חלק מהיוזמות שאני מכירה, לא כולן מושלמות, אבל כולן מנסות לעשות מעשה, ואם התחושה היא שהגיע הרגע, עשו גוגל על אחת ולכו להפגש או לחליפין תציעו קבוצה חדשה. ואם רוצים לדעת עוד אפשר לכתוב אלי או לדבר איתי ואני אעזור לעשות את החיבורים. ואם יודעים על עוד, ספרו, שנדע.

כי בסוף בסוף בסוף, הא.נשים בשטח הם שיחליטו לאן תשוט הספינה החבוטה והכואבת הזו שהיא הבית של כולנו.







Comentários


bottom of page