האמת שרציתי לכתוב פוסט על הרפיה. לא רציתי כיווץ, לא רציתי מאמץ, לא רציתי נשימה כבדה. קיוויתי פשוט לשכב על הגב ולשחרר את כל החודשים האלו אל תוך המים ולשכוח מכוח הכבידה, לבקש מהמים והגלים שיקחו אותי אל השכחה ולשמש ללטף.
אבל הכיווץ התעקש גם הוא להכנס, טען שהרפיה לא מתקיימת בואקום, היא קשורה אליו בקשר בלתי ינותק.
אז הרפיתי, ועשיתי לו מקום.
כמעט בכל האברים שיש לנו בגוף אפשר להבחין בתנועה של כיווץ והרפיה, התרוקנות והתמלאות, תנועה מנוגדת שמאפשרת לחומרי מזון להכנס ולחומרי פסולת לצאת ול"מכונה" להמשיך ולפעול. אם נעצור רגע ונחשוב על הפעולה הפשוטה והיומיומית של שאיפה ונשיפה ונתחקה אחר קסם ההתרחשות, נבין שמדובר במערכת סופר מורכבת שמאגדת סודות מעולמות המכניקה הפיזיקה והכימיה.
כדי שאוויר מן החוץ יכנס לריאות הוא זקוק לכך שבריאות יהיה מקום לקלוט אותו (כלומר יהיה הפרש בין הלחץ בחוץ ובפנים) ואז נכנס לעבודה מערך שלם שבו המוח שולח פקודה לשרירי הנשימה, הם גורמים לסרעפת להשתטח ולצלעות להתרומם ולהפתח, נפח בית החזה גדל, לחץ האוויר קטן, נוצר הפרש לחצים בין הפנים והחוץ והאוויר מהחוץ נכנס פנימה. וכל זה קורה בעזרת האף, הפה, הקנה, נאדיות הריאה, הצלעות, מעטפת שלמה שמאפשרת לתנועה הזו לקרות. ואז, לאחר שהריאות נמלאו באוויר ותהליך השאיפה הסתיים, המוח מפסיק את פקודת הכיווץ לשרירים, הם נרפים, הסרעפת מתקמרת, הצלעות יורדות, נפח בית החזה קטן, לחץ האוויר בתוך הריאות עולה והאוויר יוצא החוצה.
עולם מלא של תנועה וכוונה.
וכל הטוב הזה שנכנס לריאות ממשיך במסעו ללב (שגם הוא איבר מורכב לא פחות שפועל באמצעות כיווץ והרפיה, פתיחה וסגירה של מעברים ), לאברים הפנימיים, לגפיים, לתאים וכך חוזר חלילה.
כי כך הטבע פועל, בתנועה מעגלית של גאות ושפל, של מים שמגיעים אל החוף ונסוגים ממנו ועל הדרך חושפים צמחי מים וחיות קטנות שלא ידענו על קיומן, של עונות שנה שבהן הצמחים מתמלאים עלים ולאחר מכן נחשפים במערומיהם, של התחלה וסוף, של חיים ומוות.
החודשים האחרונים התאפיינו בתנועה הולכת וגוברת של כיווץ ורגעים ספורים של הרפיה.
המציאות חיצונית הפכה ליותר ויותר בלתי ודאית, מתעתעת, מאיימת, אלימה ומסוכנת, החרדה הלכה וגברה ויצרה צורך להתמקם אל מול הסכנה ולהיערך למצב של "לחימה או בריחה". הפגנות בעד, הפגנות נגד, הסתה של המנהיגות, תהליכי חקיקה מואצים, שפה מתלהמת, חיפוש אחר האמת, כל אלו הפעילו לחץ הולך וגובר על הגוף והנפש, כיווצו את הסרעפת והקשו על הנשימה.
מצבי סכנה מחייבים התמקמות ברורה שבה אין ספק מי האויב ומהו האיום. אין מקום להתלבטות או להשתהות. הגוף יודע שאם נשתהה, ניאכל. זו חלק מהטקטיקה של מהפכות משטריות, הן יוצרות תחושה של בהילות ודחיפות, ומחייבות את הנתינים להתמקם משני צידי הקו, כדי שיהיה ברור - מי לנו ומי לצרינו. המציאות היא כמובן הרבה יותר מורכבת מ 1 או 0, אבל קל מאד לדחוף המון להתמקמות דיכוטומית. וגם אנחנו שרוב הזמן חושבים וחושבות באופן חופשי, כשאנחנו חלק מהמון גם החשיבה שלנו מותקפת.
לפני כחודש עשיתי ניקוי רעלים. הרגשתי אז שאני חייבת לעשות משהו כדי להתנקות מכל החומרים שמוחדרים אלי בניגוד לרצוני ברחובות וברשתות החברתיות. התחברתי לקבוצת ניקוי של שונית הראל ובמשך עשרה ימים שחררתי מהתזונה שלי חלק גדול מההרגלים הקבועים. בימים הראשונים הגוף שלי נאבק. כאב לי הראש, כאבו השרירים, הלילות הפכו טרופים וגדושים בחלומות בלהה. משהו בהחזקה של שונית ובמבנה החדש שהיא יצרה אפשר לי לעבור דרך הכאב ולהרפות. אחרי כמה ימים של מאבק התמלאתי אנרגיה ושמחה ואחרי עשרה ימים לא רציתי להפסיק. אבל לאט לאט חלק מההרגלים חזרו ומהניקוי נשאר רק זכרון עמום. מה שלא שכחתי זה את הרגע הזה של השחרור. עונג של מסוגלות עצמית וידיעה שיש בי את היכולת לבחור. ההרפיה התאפשרה משילוב בין פינוי של המוכר והידוע לסטינג חלופי מחזיק. וגם אשה בקצה שלמרות שלא נפגשנו פיזית אף פעם, איכשהו סמכתי עליה וידעתי שהיא בעדי.
אז התנועה בין כיווץ להרפיה דורשת, כמו תנועת הנשיפה, מוכנות להרפות את הצלעות, לתת לבית החזה לרדת, לאוויר לצאת ולאברים הפנימיים לנוע באופן יותר חופשי בחלל הגוף... יש משהו בתנועת ההרפיה שמזמינה להאמין שגם כשאהיה מרוקנת מאוויר/מעשייה/מתכלית עדיין אמשיך להתקיים, ושאחרי ההתרוקנות אפשר יהיה לחזור ולנשום.
אז עכשיו אני מזמינה הרפיה
מזמינה לשים בצד את חומרי הכיווץ, את המאבק, הידיעה, העשייה, את הצודקת והחושבת, את ההבנה של המציאות וההתעקשות על "צודקים וטועים", אני מתמסרת לחומו של אוגוסט, נכנסת לתוך אגם גדול וכחול, ונותנת למים להחזיק את הגוף שלי ברכות ובחמלה. מתמסרת לתנועות השאיפה והנשיפה, לתנועתו של הלב המתכווץ והמתרפה, לתנועת הדם בעורקיי, לאמונה שהטבע יודע גאות ושפל ושאם ארפה באמת, מחשבות חדשות יגיעו וכוחות חדשים יוולדו.