נראה שבתקופה האחרונה הצבע האדום חזר למרכז הבמה. הוא מעורר, הוא מערער, הוא מתריס, יוצר אי נחת ובעיקר לא מאפשר להתעלם מנוכחות הנשים במחאה. יש כאלו שבעדו, יש כאלו שנגדו, הוא מזמין בוז, כעס, זלזול, ביטול, הקטנה וגם לא מעט גאווה. מה יש בו בצבע האדום שכלכך מטלטל?
אדום הוא צבע מרובה אסוציאציות מנוגדות. יש בו דם אשר מבטא בריאה ויצירה ובה בעת גם רצח, פגיעה, מוות שלא בדרך הטבע. רמזור אדום מסמל הזמנה לעצירה, להשהייה, לפסק זמן, להתגברות על דחף לנוע קדימה. אדום מתקשר ליצריות ותשוקה אבל גם לאונס ופגיעה, רחוב החלונות האדומים באמשטרדם הוא דוגמא לנסיון ליצר חיזיון ארוטי לפעולה אלימה . אשה באדום יכולה להיתפס על הגבול הדק שבין אטרקטיבית לזולה, בין אשה מינית ומושכת לבין אישה שמושכת אש, מפתה, מחפשת צרות. בחודשים האחרונים הצבע האדום הפך לצבע של מחאת הנשים, לצבע שמדגיש נוכחות של נשים במרחב, במאבק בהדרה בהשתקה ובהסתרה.
כשקראתי בפעם הראשונה את ה"אוהל האדום" של אניטה דיאמנט הושפעתי ממנו עמוקות. הספר מספר את סיפורה של דינה בת לאה אשר ספק נאנסה ספק שכבה מבחירה עם שכם בן חמור שהיה נשיא האזור בו התגוררה המשפחה. כתגובה לכך, אחיה ביצעו רצח המוני של גברי שכם ועל הדרך גם זרעו הרס בעיר כנקמה על חילול הבת. כמו שקורה פעמים רבות, הגברים לקחו בעלות על האשה/ הבת ובשם תומתה ביצעו מעשי נבלה. לצד סיפור האלימות והנקמה, כסיפור רקע לכאורה, האוהל האדום מספר את סודותיו של אוהל הנידה שאליו הלכו הנשים בתקופת המקרא בכל פעם שדיממו, ובכך הוא התקיים כסוג של רחם משותף שהחזיק כאבים, סודות וברית נשית קדומה. אפשר לדמיין את הדינמיקה בתוך האוהל שבאה לידי ביטוי ברוך ויצריות, רגעים של כאב ורגעים של שמחה נשית מתפרצת. אני חושבת שמשהו בקריאת הספר הזה חידד לי את הדיאלקטיקה העדינה שבין כוח לפגיעות. ואיך האדום הזה שבו נוכחת העוצמה הנשית וחיבורי עומק, מחזיק גם פגיעות וסכנה מפני פגיעה, אם רק תעברי את הגבול המותר.
מאבק הנשים לא התחיל במחאה הנוכחית, יש לו הסטוריה עשירה של הצלחות בארץ ובעולם, בספרה המצוין "לא רוצות להיות נחמדות" שפורסם ב 2006 ויצא בהוצאת פרדס, סוקרת חנה ספרן את התפתחות תנועת המחאה של הנשים בישראל מהמאבק על זכות הבחירה לנשים ועד לראשיתו של הפמיניזם החדש בשנות השמונים. עם השנים המאבקים לבשו ופשטו צורה ובכל פעם כותרת המאבק השתנה, אולם הרעיון המרכזי נשאר אחד - מאבק לסיום הפטריארכיה. במהלך השנים המאבקים נעו בין עיסוק בזכות בחירה, במאבק בפורנוגרפיה ובחפצון של נשים, בזכות של האשה על גופה, הזכות להפיל, הזכות לבחור ולהבחר, הזכות לנכוח במקומות ציבוריים, הזכות לשוויון הזדמנויות, הזכות לשכר שווה, מאבק נגד פגיעות מיניות בכלל ובמקום העבודה בפרט, מאבק ברצח נשים ועוד ועוד. המאבקים התאפיינו ומתאפיינים בתנועה גלית של התעוררות, יוצרים שינויים בשטח ולפעמים מניחים תשתית למאבק הבא. וכמו בכל מאבק, מעוררים גם לא מעט תנועות נגד ובק קלש, גם מחוץ למחנה וגם מתוכו. אין מאבק שיש עליו הסכמה גורפת. בעשרים השנים האחרונות מאבקי הנשים מקבלים רוח גבית חזקה ברשתות החברתיות, והשילוב בין נוכחות פיזית במרחב הציבורי לטקסטים ותמונות במרחב הוירטואלי יוצר אימפקט רב עוצמה. התהליך התחיל בתחילת שנות ה 2000 עם תנועת #metoo ומקבל עוד טוויסט במחאה הנוכחית. מחאת הנשים באדום.
תנועת "בונות אלטרנטיבה" שהיא הרוח החיה מאחרי מאבק הנשים במהלך הנוכחי, קמה בשנת 2020 על ידי מורן זך קצנשטיין. מורן היא אשה בת 40, שהייתה עד אז אשת שיווק בהייטק, קמה בוקר אחד, נכנסה ל"מגרש" והניעה לפעולה. היא אספה סביבה נשים ממעגלים שונים ויחד הובילו את שביתת הנשים בעקבות אונס הצעירה באילת. ומאז, הובילו מאבקים שונים שעוסקים בפגיעה בנשים במקומות העבודה ובמרחב הציבורי. המאבק נגד ההפיכה המשפטית שפרץ בתחילת 2023 נתן למהלך דחיפה רבת עוצמה אשר קיבלה נוכחות במצעד השפחות שפרץ כמו אש בשדה קוצים ברחבי המחאה. מדובר במחאה בעלת נוכחות שקטה, נטולת מילים אשר כל העוצמה שלה היא בויזואליות ובהקשרים האסוציאטיבים שהיא מעוררת. ככל שהמאבק התפתח, כך השתנתה גם המחאה, והנוכחות השתנתה מנוכחות כנועה עם זהות מטושטשת לנוכחות זקופה, בהירה ובעלת קול ופנים. וכמו בהרבה מהלכים מוצלחים, היום תנועת הנשים באדום גדולה יותר מסך מרכיביה, היא נמצאת בכל פינה, מובלת על ידי מספר לא מבוטל של שחקניות ובבעלות כל אחת שלובשת חולצה אדומה ומפגינה. ויש גם לא מעט גברים שותפים לבושים באדום.
עוד לא ברור לאן המחאה הנוכחית תיקח אותנו. האם רק לעצירת המהלך שמובילה הממשלה או לשינוי עומק, כינון חוקה והתבוננות אמיצה על הדמוקרטיה הישראלית, ובכללה מעמדן של נשים במרחב הציבורי. לאן שלא נגיע, את האימפקט של הנשים באדום לא ניתן לטשטש. והמהלך שאומר "אנחנו כאן" מניח על שולחננו שאלות הקשורות ליחסים בין גברים לנשים, למעמד אישי וציבורי, לפגיעה בנשים ובגופן, ובעיקר בזכות הבסיסית שיש לנשים לחיות, להיות, להשמיע קול, ולקחת מקום בכל מרחב שבו הן נמצאות.
