בלב ליבו של האביב, כשהכל מסביב פורח, השמיים נמלאו עננים וסערה מתרגשת עלינו ולא ברור האם גשמי ברכה הם או שמא מבול שבא להחריבנו. אחת הדרכים שלי להתמודד עם חוויה של אובדן שליטה היא לנסות ולקבץ הבנות... לתת לחוכמה שיש סביבי לנוע במעגלים ולאט לאט להתגבש לכדי מחשבות קוהרנטיות המנסות לעשות קצת סדר ולהסביר את המתרחש בכאן ועכשיו. אז מניחה כאן שלש מחשבות שינסו לחדור בינות העננים ולאפשר לכמה קרני אור להכנס.
1. דחף החיים, דחף המוות
היה זה פרויד שהציע (בהשפעת כמה פילוסופים לפניו) כי האדם מונע משני דחפי יסוד, האחד הוא ארוס המייצג את יצר החיים והמיניות ולמולו, הטנטוס, המייצג את דחף המוות והתוקפנות. התיאוריה עוררה לא מעט התנגדויות וגם עברה כמה גלגולים על ידי פרויד עצמו, אולם משהו בהצעה הבסיסית הזו שמדברת על דחפים מנוגדים אשר מחזיקים איכויות דומות של עוצמה ורגש, מסייע לי להבין את התנועה בין יאוש לתקווה ובין חיבור לניתוק. הרעיון של דחפים הוא שהם מצויים באיזור הביניים שבין הפיזי לרגשי ויש בהם איכות השרדותית שקשורה לצורכי בסיס כמו הצורך בהתקיימות, בהתגוננות, בהתרבות. יש משהו בתנועה הזו בין חיים למוות שמתכתב עם העת הזו. התחושה היא של הטלטלות, של רגע של תקווה ולאחריו רגע של יאוש, אשר נעה בין הצדדים, כשהאחד חי, האחר מת, כשזה מלא בתקווה, השני מרגיש רמוס וזועם. אנשים פועלים בדחפיות, בנסיון להינצל, לא מעט אנשים מסביבי (וגם אני חלק מהזמן) מרגישים שהם בסכנת קיום אמיתית. התנועה בין הקצוות משאירה מבנה דיכוטומי של או או, אין הרבה סיכוי להיות באמצע. או שאנחנו למעלה, או שאנחנו למטה, או שמנצחים, או שמפסידים, או שחיים או שמתים. כשמסתכלים רגע אל מחוץ לאזור ההשרדותי אפשר לראות שהמציאות רוב הזמן מורכבת משילוב של גוונים. גם בלב החיים יש חלקי סוף, גם במיניות יש תוקפנות, גם באהבה יש חלקי שנאה. לא תמיד זה נסבל להחזיק את הגם וגם ולכן הנפש שלנו מחפשת סדר ופיצול. אחת העדויות לקושי להיות במקומות המורכבים כעת היא הדחיה הכמעט מוחלטת שיש בכל אחד מהמחנות לשמוע את הנרטיב של האחר. כאילו שרק "לשמוע" לא יאפשר לי להרגיש את התיעוב והסלידה שיש לי כלפי כל מה שהוא "לא אני".
בתוך המציאות הזו, הולכות וקמות בשבועות האחרונים אינסוף קבוצות דיאלוג. לצד השיח שיש בבית הנשיא, שמחזיק הרבה ספקנות, האנשים שבשטח רוצים להפגש. רק היום סיפר לי חבר חרדי על קבוצה שהוא הנחה בתוך כנס של מאות אנשים שהיתה מורכבת מגוונים רבים בחברה בישראל ושלצד הקושי היתה שם מוכנות להתקרב. מבחינתי אלו רגעים אשר בהם דחף החיים ודחף המוות מחפשים איך לשכון יחדיו.
2. חוק האם
השבוע השתתפתי בערב השקה לספר שערכו סמדר אשוח ואבי ברמן על יחסי אחים*. הערב היה מרתק ועשיר, והוא הנכיח את הפיתוח שעשתה ג'ולייט מיטשל לחוק שהיא קראה לו : חוק האם. בכמה משפטים אומר שהפסיכואנליזה הקלאסית דיברה על "חוק האב" העוסק ביחסים אנכיים במשפחה, קרי - הורים ילדים, ובפתרון פטריארכלי שבא לישב את הקונפליקט האדיפלי (הבן רוצה לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו). חוק האב הוא השמת הגבול על הפנטזיה הילדית ואיסור על גילוי עריות והוא מניח כי הדינמיקה המשמעותית בהתפתחותינו היא זו שקורית עם ההורים משני המינים ובאופן שבו אנו מתמודדים עם המשיכה והזעם כלפיהם.
"חוק האם" לעומת זאת מתייחס ליחסי אופכיים ולדינמיקה הקיימת בין אחים אשר אם לא תהיה מנוהלת על ידי ההורים היא עלולה להתפתח לתוקפנות רצחנית. הנחת העבודה היא שאחאות היא מרחב מורכב אשר מעורר הרבה קנאה ותחרות בגלל הכאב המבני שמאלץ אותנו להתחלק זה עם זו בדמויות המשמעותיות של חיינו. החוק מתייחס לשני חלקים, הראשון הוא האופן שבו האם (או האב או שניהם) מזהה כל אחד מילדיה כאינדיבידואל יחודי עם תרומה ייחודית ותפקיד ייחודי בתוך המשפחה, לא בהשוואה לאף אחד אחר, והשני מתייחס לשורה של איסורים שמונעים אלימות בין אחים. וכך, למרות שאחאות זה תיק לא קטן, בזכות חוק האם האחים והאחיות מצליחים איכשהו לשרוד את הקושי ולהתקיים זה לצד זה ולעיתים אפילו לאהוב זה את זו ולהיות חברים/ות ובני/ות ברית.
העיסוק ביחסי אחים בתקופה זו לא דורש תחכום חשיבתי רב. אנחנו נמצאות ונמצאים במרחב של סכסוך אחים שמרגיש כמו סכסוך אידיאלוגי אבל הוא בעיקר סכסוך רגשי עמוס מטעני הווה ועבר. אם נלך עוד צעד בחשיבה על החברה הישראלית כיחסי אחים, נוכל לחשוב על זוג ההורים כנשיא וראש הממשלה. במקרה שלנו, אחד ההורים מעודד קונפליקטים בין הילדים (ולעיתים אף מחלק חומר בערה דליק במיוחד), וההורה השני מנסה לפשר ולגשר. ההורים לא ממש שווי כוחות בהשפעה שלהם אבל שניהם נוכחים במרחב, והילדים נעים במטוטלת בין המשיכה להיות מסוכסכים (שהוא כאמור סוג של כוח כבידה) לבין הנסיון להתפייס ולהשאר באיזשהו סוג של קשר. השילוב בין הורה מסכך לנטיה הטבעית להאשים, לשנוא, לקנא, להרגיש מקופחים היא הרת אסון. אבל הנוכחות, גם אם היא מצומצמת של הורה שרוצה שלא נריב, היא פתח לתקווה ויכולה לאפשר לחיבור לקרות.
3. הרוב רוצים שינוי בהסכמה
מיכה גודמן הוא הוגה דעות וסופר, חובש כיפה וחוקר במכון הרטמן בירושלים, הוא אחד האינטלקטואלים היותר מרתקים שאני מכירה. יכול להיות שזה קשור לכך שהוא גדל במשפחה רב זהותית והוא מחזיק בתוכו חלקים שונים של סתירות ומורכבויות. לאחרונה הקשבתי להרצאה שהוא נתן בשבוע הדמוקרטיה באוניברסיטת בר אילן **.
כל ההרצאה מעולה, אבל החלק המרתק עבורי היתה ההבנה שבסך הכל מה שנחווה כקיטוב הוא אכן תפיסות ערכים ועמדות שונות, אבל הפתרון מוסכם על ידי חלק גדול מהאנשים. רוב האנשים לדבריו רוצים שינוי בהסכמה. כלומר, רוב האנשים לא רוצים שינוי שימחק את כל מה שקיים כעת וגם לא להשאר בדיוק באותו מקום. מבחינתי המשמעות היא שרוב האנשים לא רוצים לפרק ולהתפרק, הרוב רוצים שתהיה תנועה שתשמור על האדמה יציבה ומתקיימת, ועל ההתקיימות ההדדית שלנו כאן. ועדיין, השאלה היא האם נצליח כחברה להחזיק את המשוואה ולא לתת לחלקים שכן רוצים לפרק להצליח במשימתם (שהרי התובנה היא שהרוב רוצים שינוי בהסכמה, כלומר שיש מיעוט שרוצה משהו אחר). האם נוכל להקשיב גם לקולות המפייסים או שהחרדה תטה את ההקשבה שלנו לקולות המפלגים והמשסים, שהרי חרדות אוהבות קולות ברורים וחד משמעיים.
ועוד יותר מזה, האם המבנים החדשים שייבנו בעקבות רעידת האדמה שאנו עוברים יהיו מבנים שיעשו מקום לכל החלקים בחברה בישראל או שניפול לפתרון הפשוט יחסית של נפרדות ופיצולים.
וכמובן, האם העיסוק ב"יהודית ודמוקרטית" ישאיר בחוץ את כל מי שאינו יהודי אבל הוא בן או בת הארץ הזו, או האם נשכיל, לעשות מקום גם למי שאינו שייך לקבוצת הרוב היהודית.
*Ashuach, S., & Berman, A. (Eds.). (2022). Sibling Relations and the Horizontal Axis in Theory and Practice: Contemporary Group Analysis, Psychoanalysis and Organization Consultancy. Taylor & Francis.